אמיר לביא

עוד שעתיים היום הולדת שלך, ועדיין לא כל כך ברור לי איך זה הפך ליום שאני לוקחת חופש מהצבא ומקבלת כל מיני הודעות תמיכה וחיבוקים, ששומעים את השירים שלך בפסטיבל ושלא אתה מנגן לנו אותם.
עברה חצי שנה שבה אני מנסה להסביר לעצמי, לאנשים שמכירים אותך, לאנשים שמכירים אותי ושמכירים את שנינו, על הקשר שלנו ואני לא מצליחה. אמיר אתה היית ועדיין כל כך הרבה דברים בשבילי. מילאת אותי בשמחה אמיתית וביטחון, החברים בצבא ידעו אם דיברתי איתך בטלפון או לא לפי כמה שמחה חזרתי לחדר ואמרו חצי בצחוק שאתה הבן אדם שהופך אותי להכי מאושרת ורק עכשיו אני מבינה כמה הם צדקו. וזה לא שלפעמים לא עצבנת אותי, חצי מכיתה י׳ אמרתי לך לסתום את הפה וכל פעם פשוט חייכת אלי ואמרת שאני לא כועסת עליך ושאני מתה עלייך, מה שעצבן אותי עוד יותר ואתה המשכת לומר ״לא לא את מתה עליי״ ולא הצלחתי לא לחייך חזרה ולומר שאתה צודק.
אני חושבת שהמבט שהיה לך שאמרת את זה, זה הדבר הראשון שעליו אני חושבת שמדברים עליך. עיניים נוצצות ומבט שבאמת רואה, שהרגיש שאתה מספר בדיחה בלי לומר כלום וגרם לכולנו לחייך עוד לפני שבכלל פתחת את הפה. באמת ראית את מי שדיבר איתך, מה שגרם לקבוצת חברים מאוד מגוונת ושיחות עומק עם אנשים שנתקלת בהם ברחוב, שכבן אדם שהולך לידך יכול להיות קצת מתסכל לשבת בצד חצי שעה כי פגשת מישהו והתחלתם שיחה על הפעם הזאת שהוא רב עם הקצין שלו או וויכוח על איזה שיר… זה גם גרם לזה שהשארת הרבה אנשים שמרגישים שאתה היית הבן אדם הכי קרוב אליהם, שאתה זה שראית אותם הכי טוב וגרמת להם להרגיש הכי טוב ועכשיו חסר להם האור שלך.
אמירי אני מנסה להחליף את העצב בשמחה, ואני כל כך שמחה שיצאתי ברת מזל מספיק להכיר אותך, גם אם לזמן קצר מדי וגם אם לא הייתי הבן אדם הכי קרוב אליך. אני מרגישה כל כך ברת מזל שיצא לי לשבת לידך בשיעורים כל שבוע שאתה שם מוזיקה ומקדיש לי את אותו השיר היפה כל פעם ורוקד איתי, שבקורונה יכלנו להיות יחד כי גרת ברחוב שלי ובגלל זה גם זכיתי עכשיו להיות הבן אדם האהוב על לילו הכלבה שלך, שכבר כמה שנים אני מתקשרת אליך כמעט כל ערב ושכבר אין על מה לדבר אני פשוט מזמזמת או אתה מנגן, על שפחדתי לישון לבד ונשארת איתי קבוע על הקו עד שנרדמתי, על הודעות ״זה רנדומלי אבל רק רציתי לומר שאני אוהב אותך״ או של ״שמעתי את השיר שלך ורק רציתי להזכיר לך כמה אני אוהב״ ,שפחדתי ממשהו והעלמת את הפחדים שלי בשנייה במשפט אחד צרוף אהבה והפכת הכל לפשוט ועל כל כך, כל כך הרבה יותר דברים.
אני שמחה שאמרתי לך הרבה פעמים כמה אני אוהבת אותך מכל הלב ושיש לך לב זהב או שאתה נסיך, ועל כל הפעמים שאמרת לי שאתה אוהב אותי או סיימת שיחות ב ״ביי כפרה״ שלך. עכשיו אני מבינה שזה לא התאורה של המראות בבית שלך זה אתה שגרם לי ולכל הסובבים אותך להרגיש כל כך טוב וכל כך בטוחים.
אני בעיקר מנסה להמשיך את השמחה שלך והביטחון שהבאת לי וממשיכה להתייעץ איתך בראש שלי ודרך השירים שלך, ואיכשהו לא ברור איך אתה עדיין מצליח להרגיע אותי ולגרום לי לחייך בלי לשים לב.
חודש וקצת לפני המלחמה שלחת לי סרטון שלך ועוד כמה חברים ממוצב סופה שרים לי יום הולדת שמח, הלוואי ויכולתי היום לשלוח לך אחד דומה בחזרה.
עד עכשיו לא הסכמתי לשבת ולכתוב לך משהו מסודר גם כי לא רציתי להודות שיכול להיות שמשהו מזה אמיתי וגם כי שום דבר שאני אכתוב לא באמת יתאר את איך שאני מרגישה גם אם אני מנסה כבר חצי שנה למצוא מילים, אבל רציתי לכתוב לך כל עוד שנינו טכנית בני 19.
אמירי אני כל כך אוהבת אותך ומתגעגעת עם כל הלב שלי

אתמול היה יום הזיכרון. זה יום כזה שפתאום מזכיר לך שוב, לא משנה כמה אתה מנסה להתחמק ולהדחיק, שאתה לא כאן, ואתה לא תחזור, וכמה זה כואב ומעצבן, וכמה אני מתגעגעת ורק רוצה לחבק אותך ולדבר איתך עוד פעם אחת לפחות.
ופתאום ביום הנוראי הזה כשאני יושבת עם כל המשפחה שלך, החברים שלך, כל האנשים שהקיפו אותך, אני לא מוצאת את עצמי בין כל האנשים ורק מחפשת אותך ורוצה אותך. וזה לא משנה כמה כולם תומכים בכולם ומדהימים, למשפחה יש את המשפחה, לחברים יש את החברים, למחלקה יש את המחלקה, ולי יש אותך, כי זה היה רק אני ואתה, ועכשיו נשארתי רק אני ויותר אין לי אותך. כי בזוגיות זה היה רק אני ואתה, לא היה עוד מישהו, זה כאב שונה, מוזר, מחרפן. כי אצלנו זה היה רק אני ואתה, בלי עוד אנשים, ודברים רק שלי ושלך, אני ראיתי אותך שונה מכולם שזה היה רק אני ואתה. ועכשיו נשאר רק חצי, ואני מתגעגעת אלייך, וכלום לא שלם יותר בלעדייך, במיוחד עכשיו.

ואיך אפשר להסביר בכלל לאנשים איך זה מרגיש להיות מאוהבת, להיות בזוגית עם מישהו שכבר לא כאן? כי אף אחד לא יבין. לנסות כל פעם מחדש לתאר את התחושות הללו שלא משנה כמה יכולים לנסות להבין, אף אחד לא באמת יבין . אף אחד לא יבין מזהשכל התכנונים הלכו לפח, מתוך אינסטינקט כמעט להתקשר או לשלוח הודעה, הבן אדם שאני הכי רוצה לספר לו כשקורה לימשהו מרגש, מצחיק, עצוב או אפילו מטומטם. הבן אדם הראשון שאני רוצה להתייעץ איתו. כל שיר מזכיר אותך, זכרונות ממך. לקרוא את השיחות איתך ולשמוע הודעות קוליות בשביל לשמוע שוב אתהקול שלך. שכל דבר אפילו הכי קטן ישר מזכיר אותך. לחשוב על כל העתיד שהיה אמור להיות בנו ביחד. לקום וללכת לישוןכל יום עם בדידות ענקית כי אף אחד לא יכול למלא את המקום שלך.

בכל צעד עכשיו יש את ההרגשה שמשהו חסר, והחור הזה בלב שלא נסגר, המקום ששייך לך. וכל יום שעובר אני רק מתאהבת בך יותר. ופתאום ביום הזה הלבד גדול יותר והבדידות משתלטת, כי זה היה רק אנחנו, שנינו, שני אנשים שרקמתחילים זוגיות וסיפור אהבה. וביום הזה זה רק אני שמרגישה בדידות ענקית וגעגוע בלי נפסק אלייך.

אמיר, הכישרון שלך האדם שאתה, החבר שאתה, הבן זוג שאתה נמצאים איתי תמיד. אני רוצה שוב לשמוע אותך מנגן, שנסע באוטו ורק תסביר לי את המשמעות של השיר ושתגיד לי איזה שיר תנסה ללמד אותי לנגן.
שתשאל אותי על ציורים שלך כאילו אני מבינה משהו אבל עדיין חשוב לך לשמוע, לדבר איתך בטלפון ולראות את הפרצוף המרוכז שאתה מצייר. לשלוח אחד לשני סרטונים מטומטים ולדבר על שטויות. לבכות לך שקרה משהו. לתת לך חיבוק ארוך אחרי שלא ראיתי אותך הרבה זמן, להירדם עלייך סתם כי אני עייפה, ועוד כל כך הרבה דברים שכל כך חסרים. וכל פעם שמבקשים ממני לספר עלייך ועל מי שהיית אני מספרת על הבן אדם המדהים והכישרוני שהייתי, ובמיוחד מה היית בשבילי ואיך שינת את החיים שלי מקצה לקצה.

אני לאצריכה את היום הזה, ״יום הזיכרון״, בשביל לזכור אותך, אתה מלווה אותי כל יום, כל דקה, כל שנייה. אבל עדיין משהו ביום הזה גורם להכל להיות חזק יותר.

מתגעגעת אלייך כל כך והלוואי שהיה אפשר להחזיר את הזמן לאחור, לזמן שהיינו ביחד במקום להיות עכשיו בעולם שאתה לא פה, אני אוהבת אותך, יובל.

לפני איזה שנתיים אמיר הכיר לי שיר - American pie. זה שיר שמספר על תרבות המוזיקה בארה״ב אבל הוא בעיקר מתמקד ביום בו נהרגו 3 זמרי רוק אנד רול יידועים - ואת היום הזה הזמר מציין בשיר- the day the music died.
וזה נדוש וקצת מגוחך להגיד שמאז שהלכת כל השירים לא נשמעים אותו דבר, אבל זאת האמת - ביום שהלכת, המוזיקה מתה.
כנראה כל שיר שיש לי בפלייליסט אמיר הכיר, ניגן, או סיפר לי עליו לראשונה. ואין שיר שאני שומעת שלא מזכיר לי איזה רגע, קומזיץ בטיול שנתי ,חופש בסיני, שיחות וידאו, נהיגה באוטו של אבא שלך, או סתם אתה מתאמן על לנגן שירים שאני אוהבת.
ככה אני חווה את אמיר, יום יום, מאז אותה שבת. שומעת מוזיקה וכל שיר מזכיר לי אותו. ובהתחלה לא שמעתי מוזיקה בכלל כי כל הזמן בכיתי, ועכשיו אני פשוט מרגישה שזה איזה שהוא רגע אינטימי בנינו. ואני עדיין יכולה לשמוע אותך מנגן לי את השיר ״Layla” כמו שניגנת כשביקשתי ב1.10.
אז עכשיו אני לומדת עובדות על שירים לבד, כי אין לי את מי לשאול, אבל אני מנסה להמשיך את המסורת שלך.
אמירוש, איך זה קרה? ואיך מעכלים את זה שזה קרה? ואיך ממשיכים בלעדייך?
אנחנו ממשיכים לבוא לבית שלך, שבת שבת, ולפעמים הכל נראה רגיל, שאתה פשוט ישן למעלה כי אתה עייף מהצבא. אבל אתה כל כך חסר אמירוש, בכל דבר.
ובנימה אישית - אמיר היה לאורך תקופה לא מבוטלת הבית שלי. עשיתי אצלו חגים, שבתות, כביסות, הייתי כשהוא היה בבית, לא היה בבית, סתם באה לבקר את המשפחה כשאני בירושלים.
אמיר ילד מיוחד, ועל כולם אומרים שהם מיוחדים, אבל אמיר היה המיוחד שלי, שאיכשהו כבר לא כאן, ואני לא כל כך יודעת מה עושים עם זה

פעם ראשונה שזכור לי שישבתי עם אמיר כחבר ולא סתם יומי מהכיתה עם שיער כחול היה אי שם בכיתה י"א. ישבנו אני והוא ביער מאחורי יאסא והוא התחיל להשמיע לי שירים. לכל שיר שהוא השמיע הוא נתן גם רקע וסיבה למה הוא אוהב אותו. היה מעניין לשמוע את כל ה"פאן פאקטס" האלה אבל בגדול חשבתי לעצמי מי זה הילד הזה.
זאת אומרת, אני אוהבת מוזיקה אבל אף פעם לא התעמקתי יותר מדי. בטוח לא עד כדי לזכור רשימה של עובדות על השירים האהובים עליי.
אבל אמיר אוהב להתמקד, לחקור, להבין עד הסוף. למה האמן בחר בשם הזה לשיר? למה הגיטריסט מנגן ככה? הוא מתעניין ככה לא רק במוזיקה אלא גם באומנות, באנשים, ובחיים. הוא מוצא יופי בפשטות ומצד שני יודע להכיל גם את המורכבות.

אני חושבת שאמיר הוא חלק גדול מהסיבה שהחבורה שלנו הצליחה להיווצר ולהישאר קרובים כל כך. כולנו פיזיקאים מתוחים ותחרותיים כאלה שכנראה היו מתפוצצים אחד על השני מזמן. אבל אמיר יודע להקליל. קצת סתלבט, מוזיקה ברמקול ובירה טובה ביד, והכל טוב. תפסיקו לחשוב כל כך הרבה יחננות...
גם בסיני הוא והגיטרה היו מגנט לתיירים האחרים שזכינו להכיר בזכותו. קשה להיות עצוב כשהוא נוכח. ולא כי הוא צועק בדיחות בקול או ליצן גדול, אלא כי הוא זוהר מאהבה והחיוך שלו משרה שמחה בסביבה שלו.

בסופש לפני שמחת תורה אני ועדי באנו לעמק לעשות חג. במקרה התלכדו הכוכבים בזה שכולנו היינו בבית ולי היה כח לצאת מהבית. אני עד עכשיו אסירת תודה שבאתי. בגלל הסופש הזה הזיכרון האחרון שלי מאמיר הוא סצנה שלו צוחק ומחייך ומאושר. אז עכשיו כשאני חושבת עליו אני מחייכת ונזכרת בכמה זכיתי להכיר אותו ולקרוא לו חבר אמיתי.
אמיר נתן לי כל כך הרבה. תשוקה למוזיקה, לדעת מה זה חברות, ובעיקר השאיר לי חברים לחיים שהם בעצם משפחה. בכל התקופה הזאת אנחנו מחזיקים ומחזקים אחד את השני ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם.

אני כל הזמן מגלה שלאמיר היו אינסוף צדדים והוא העניק לכל אחד צד מיוחד עבורו. אבל תמיד הרגשתי שאמיר ידע לגרום לי להרגיש מיוחדת כשהוא אומר לי שהוא "מת עליי כפרה". (גם אם הוא אמר את זה לאחרות). אז אעמיר, תודה על מי שהיית בשבילי.

אמיר ואני לא הכרנו הרבה זמן בכלל.
למעשה בחיי ראיתי אותו רק פעם אחת, למשך שעה, אבל הייתי נותן המון כדי לחזור אליה.
ביום ראשון בשבוע שמסתיים בשמחת תורה אני הסתובבתי בירושלים וחיפשתי מה לעשות. רציתי מאוד להכיר אנשים חדשים אבל עד שלב מסוים לא השגתי הצלחה גדולה בכלל.
הגעתי לבר הסירה קצת מיואש וכבר עם חצי רגל לכיוון הרכבת, ואז ראיתי קבוצה של חברים מדברים ואמיר ביניהם.
שאלתי אם אפשר להצטרף ונעניתי בחיוב.
במהלך אותה שעה יצא לי להכיר את אמיר שעליו אני שומע כל כך הרבה. על האהבה שלו למוזיקה, לאומנות, לספורט, על חבר שלו שאיתו בצהל והוא מאחל לשלומו, עליו עצמו... והכל באיזשהו קסם, תוך כדי צחוק וחיוך שאני מבין שהיה אופייני לו תמיד.
מעטים האנשים שיצא לי להכיר והרגשתי כל כך מחובר ונהנה בחברתם כמו אמיר החל מהרגע הראשון. שעה אחת שאנחנו צוחקים על קצת ומתפלספים על עולמות שלמים כאילו אנחנו מכירים שנים.
כשהגיע הזמן להיפרד אמיר אמר לי: "ליאור, איזה כיף שבאת. איזה כיף שהכרנו". משפט שעד היום חשוב לי בצורה שאני אפילו לא יכול לחשוב על להסביר.
זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את אמיר. חשבנו לעצמי אז שזה רק ההתחלה של משהו חדש ומיוחד, שעוד מעט כבר נתכתב וניפגש שוב ונתחיל להיות חברים על אמת.
אמיר, אני אוהב מתגעגע אליך המון. חברות של שעה שמרגישה הרבה, הרבה מעבר.
תודה על הכל.
ליאור

נ.ב: מפאת ההיכרות הקצרה שלי עם אמיר אין לי תמונה איתו להעלות. אני מצרף ציור של לב שציירתי ויצא לי להראות לו בזמן שהחלפנו בין עצמנו דברים שציירנו ועבדנו עליהם. לציור יש קצת דמיון לציור הלב המפורסם שלו, אז יצא שכמו שהתחברנו מהר ככה, אז אני מקווה שאותו הדבר קיים גם פנים מול פנים וגם על הנייר.

בחודש יוני 2023 הלכנו אני ואמיר לכבוד היומהולדת שלי ליום כיף בים בתל אביב.

בערך באמצע היום הוא הסתכל עלי ואמר לי עידו, בוא נעשה קעקוע. בלי לחשוב פעמיים אמרתי לו יואווו בוא נעשה קעקוע ,אחרי קצת מחשבות החלטנו לעשות קעקועים של ספיידרמן ובאטמן ,

פתחנו איזי וכיוונו למקום הכי קרוב הגענו לדירה של נרקומן ביפו כששנינו מפוחדים ושיכורים מבירה והחלטנו שחייב לעמוד בהבטחה ולעשות קעקוע.

אמיר עשה בטמן ואני ספידרמן כי מצד אחד אין לנו כסף ומצד שני אין לנו כוחות.

ההורים ישר צחקו על שנינו ואמרו לנו שאנחנו טיפשים והקעקוע מפגר.
כמה משמעות יש לו עכשיו בשבילי

אמיר הוא חבר טוב. אמיר הוא בחור יצירתי, שיישאר איתך לצייר בסטודיו עד 3 בלילה, וכל רגע תהיה שיחה מרתקת על האמנים האהובים עליכם. אמיר הוא בחור שימצא שיר שאת אוהבת, יהפוך אותו לשלכם, ולא יפסיק לשיר לך אותו עם הגיטרה - גם אחרי שיימאס. כי זה שלכם, והוא יודע כמה חשוב זה לשמר את הביחד, ואת הדברים ששייכים רק לשניכם. והוא ישקיע ויארגן ויזמין אותך לאירועים, רק כדי שיהיה לכם עוד זיכרון יפה שתמסגרו - ותקראו לו שלכם. אמיר הוא הבחור הכי מקבל שאי פעם פגשת. הרמה שבה אמיר יכל לקהל כל מה שאמרת לו, כמה טוב וכמה נורא, היא יוצאת דופן. אמיר הוא חבר כזה טוב, שחברים שלך יפגשו אותו, ולרגע יקנאו שהוא לא חבר שלהם גם. ותוך רגע הקנאה תחלוף - כי הוא ייתחבר גם אליהם, וגם אם את תעזבי, או תלכי לישון - הוא יישאר איתם, ימזוג להם כוס וויסקי וילמד להכיר אותם. כנראה שיש מאות או אלפי אנשים שיגידו שאמיר חבר שלהם, כי גם דקה היא מספיקה כדי להתאהב בו. אמיר הוא גיבור, שהאמין בשירות משמעותי, עם כל הקושי שבדבר. ועד הרגע האחרון - הגן על המדינה, ועל חבריו, תוך כלכך הרבה אהבה למדינה, לעם, למולדת. ואני, אני עדיין לא מצליחה לדבר על אמיר בלשון עבר. כי זה אמיר, והוא תמיד איתי - תמיד. אמיר הוא לא בחור שייעלם או יישכח. כי ההשפעה שלו על העולם של כל מי שנגע בו, גם אם נקטעה מוקדם מדיי - היא נצחית.
לאבד חבר זה כמו פתאום לאבד איבר בגוף שלך, שלא ידעת שנמצא שם בכלל. משהו שהתחבר אלייך לפני שנים וכבר מזמן הפך לטבעי, לחלק מההתקיימות שלך. ופתאום את צריכה ללמוד לפעול בלעדיו.
לאבד חבר זה אשמה תמידית. איך אני שמחה בלעדייך, אולי אני מגזימה, היו אנשים שהיו חברים יותר טובים שלך.
לאבד חבר זה להתקשר אלייך בטעות כל הזמן בשבוע הראשונים: בתורנויות משעממות, כשאת מגלה חדשות משמחות, כשאת נזכרת במשהו מצחיק. וכל שבוע זה ידעך קצת. עד שגם האינסטינקט הזה ייעלם.
לאבד חבר זה להתאבל גם על האינסטינקט עצמו שנעלם. זה לשנוא את זה, שהוא כבר לא השיחה הראשונה שאת חושבת עליה במקומות שבהם הוא תמיד היה.
לאבד חבר זה לפחד פחד תהומי, שיום אחד אחשוב עלייך, ואנסה להיזכר בחיוך שלך - ופתאום לא אצליח לדמיין אותו בראש שלי.
אמירצ'וק. לאבד אותך זה הדבר הכי קשה, שאף פעם לא חשבתי שיקרה.
אבל אני אסירת תודה, על כל הזמן שכן היינו ביחד. על כל השיחות וכל התמיכה. על זה שבשבת לפני עשיתי אצלך את החג. על זה שאני יכולה לומר שהכרתי אותך, גם אם לא מיציתי. כנראה שבחיים לא הייתי ממצה.
אתה תמיד תהיה חלק ממני, אתה תמיד תזרום לי בדם, ואתה תמיד תשיר אצלי בראש.
שלך תמיד, סיוון

אז אופירה ביקשה שאני אכתוב משהו לעיתון והתלבטתי נורא מה. כל הקונספט הזה של הנצחה והספדים מאוד מוזר לי והאמת שאני לא לגמרי יודעת עדיין מה אני חושבת על זה ומה אמיר היה חושב על זה. כששאלתי את פירה מה הכיוון היא הציעה אולי לכתוב על הקרב במוצב. אבל האמת היא שאמיר לביא בשבילי לא היה ״סמל אמיר לביא, לוחם גיבור בגדוד 50 שנלחם במוצב סופה ונפל בקרב״. בשבילי אמיר לביא היה רק אמיר (במלעיל), אותו ילד שפרץ איתי יחד לחדא ביאסא באמצע הלילה כדי לגנוב סטוקים של קפה שחור, שניגן איתי ושהיווה לי בית, ושרוב ימי ראשון לדעתי שחזרנו למכינה חזרתי מהבית שלו בירושלים.
אמיר לא הדמות הראשונה שחושבים עליה כשחושבים על לוחם. ביב הוא לא שקל הרבה יותר מ50 קילו, ורוב התזונה שלו התבססה על קפה שחור וסיגריות. אמיר לא רצה להיות חייל. הוא היה בחור רגיש, שאהב מוזיקה ואומנות והיה מוכשר בשניהם. הוא חלם להיות מקעקע ואנימטור, ולא דיבר על גיבושים בהתלהבות של בני המכינה. ולמרות זאת, הוא תמיד ידע שהוא הולך להיות לוחם, כי המדינה צריכה אותו שם ואם הוא לא יהיה שם אז אף אחד לא יהיה. הוא ראה בשירות הצבאי שלו זכות להחזיר ולהגן על המדינה שהוא ככ אהב.
הרבה פעמים בהספדים, שלצערי יצא לנו לשמוע כאלה יותר מדי בחצי שנה האחרונה, נשמע שאנשים משבחים יתר על המידה את האנשים שכבר לא כאן. אז דיסקליימר - אמיר לא היה הכי חכם בחבורה, לא הכי שנון וגם לא הכי כריזמטי. מה הוא כן היה? הוא היה עם הלב הכי גדול מבינינו. אין ספק. אם הייתי צריכה לתאר את אמיר במשפט, הייתי אומרת שהוא הבן אדם הכי טוב שהכרתי, באופן הכי פשוט וטהור של המילה. לא הייתה בו טיפת אנוכיות, ובין אם זה לעזור כל הלילה לילדה השיכורה שהוא לא מכיר במסיבה הראשונה בכיתה יוד ועד להוראת קבע שהייתה לו לעזר מציון בכל חודש. הוא תמיד עשה את הדבר הנכון.
הפעם האחרונה שפגשתי את אמיר הייתה ביום ראשון של אותו השבוע. הייתי אמורה לעשות אצלו את ארוחת החג של סוכות אבל הייתי חולה ולכן קבענו להיפגש אחרי שקצת החלמתי. נסעתי אליו, עזרתי לו להחליף מיתרים בגיטרות ויצאנו לשבת בבר שלנו בעיר. מתישהו בערב בחור משונה שהיה נראה קצת אבוד ניגש אלינו ושאל אם הוא יכול לשבת איתנו. אמיר לא חשב לשנייה וענה לו בשמחה שברור. הערב התקדם, חברים הצטרפו אלינו ואמיר המשיך בשיחה עם אותו הבחור כל הערב. הם דיברו על מוזיקה ולהקות רוק ישראליות, הוא שיתף על חוויות וקשיים מהשירות הלאומי שלו ועל קשיים בחיים עצמאיים כאדם על הרצף האוטיסטי, ואמיר שיתף על חוויות וקשיים מהקו בחווארה. לפני כמה חודשים אמא של אמיר סיפרה לי שהיא פגשה את אותו הבחור ליד הקבר של אמיר. הוא סיפר לה שהוא היה מאוד אבוד ובודד באותו הערב, והוא לא יודע מה היה קורה אם אמיר לא היה שם באותו הערב. והסיפור הקטן הזה מייצג אותו. את היכולת שלו לראות את האנשים השקופים, אנשים שונים ממנו ב180 מעלות, אבל לראות באמת. ואת היכולות שלו ליצור עם כל אחד מהם חיבור עמוק.
אמיר היה דמות של ״גם וגם״. הוא מצד אחד היה לוחם, אבל אומן בנפשו. הוא אהב רוק ישראלי ומוזיקה סאחית אבל גם מזרחית כבדה. הוא היה חנון שאהב אנימה אבל גם ערס שהלך עם כפכפי אדידס למשחקים ביציע המזרחי. השילובים הסותרים שבו זה לדעתי מה שגרם לו ועזר לו להתחבר עם כל אדם שהוא פגש. הוא ראה והבין את כולם, וכל מי שהוא פגש הרגיש חיבור איתו. הוא הפיץ ועשה טוב. הוא היה אדם שמח שאהב את החיים. אז כשאופירה ביקשה ממני לכתוב משהו על אמיר, לא רציתי לכתוב על איך הוא מת ובחרתי לכתוב על איך הוא חי. אני משתדלת לזכור אותו באופן הזה. אז אמיר, אני מתגעגעת אליך. ל״מה קורה תמרי״ בטון המיוחד שלך. ל״כפרעלייך״ שלך. לגין טוניק הכי טעים שרק אתה ידעת להכין. ללשמוע את מכה אפורה בלי לדמוע. אפילו לריח של הכאמל הצהוב המסריח שלך. ומאז שאתה לא פה הכל כואב יותר וקשה יותר ומשהו ממני מת באותה שבת. אבל למרות שזה היה קשה בהתחלה, אני משתדלת לזכור אותך ולהנכיח אותך בצורה שהייתה. משתדלת להיות פשוט בן אדם קצת יותר טוב כדי לנסות ולחפר על הרע שנהיה פה מאז שאתה לא כאן. להיות עבור הסביבה שלי מה שאתה הייתה עבורה ועבורי.
וכשדיברנו החברים והמשפחה על איך להנציח אותך, היה לנו ברור שנעשה את זה כמו שהיית - באירוע שמח שעושה טוב. אז אם אתם יוצאים מהצבא ב17.4, מזמינה אתכם לבוא איתנו לחגוג לאמיר יומולדת 20, כמו שהוא היה רוצה. עם מוזיקה ואלכוהול טוב, תערוכה קטנה של היצירות שלו וכמובן שהכל למטרה טובה - וכל הרווחים מהאירוע הענק הזה ילכו לתרומה ל"מסע שחרור", שעוזרת ללוחמים לעבד חוויות מהשירות.

עוד 20 יום לאמיר יש יום הולדת 20, ולכבוד היום הולדת שלו מקיימים פסטיבל מוזיקה ואומנות על שמו, שכל הכנסותיו יתרמו לעמותת ״מסע שחרור".

אמיר ואני עשינו הכול ביחד, מהשיעור הראשון ביאסא שזיו הוציא אותנו, תעורכת סיום, לרדת ל3 יח"ל ביחד ועד ליום שבו שנכנסו לנח"ל. אמיר היה הבן היחיד במגמת אומנות, ועדיין שיחק אותה גבר גבר. לא להיות בקרבי לא הייתה אופציה בכלל, ובזכות הרוח החזקה שלו שהוא הצליח להיות לוחם. הוא תמיד אמר שזו "זכות גדולה" דווקא ברגעים הכי קשים בשירות שלו. אחרי כל דבר שמח או עצוב, השיחה הראשונה שלי תמיד הייתה לאמיר. הוא לעולם לא שופט, אפילו אם עשיתי משהו ממש מטומטם, כי אמיר ידע רק לאהוב. לי יש את הזכות לומר שאמיר החבר הכי טוב שלי, הברו שלי. בסוף יאסא לא הצלחנו להיפרד, אז הבטחנו לעולם לא להיפרד, ופשוט נגיד ביי לבנתיים. הדבר האחרון שאמרת לי היה ביי לבנתיים ושאתה אוהב אותי. אני לא יכולה לומר שאיבדתי את אמיר, כי הוא נהיה חלק ממני מזמן. אני לא מתכננת לשבור הבטחת, אז ביי לבנתיים כפרע אני אוהבת אותך.

7.10.2023 כמה חיכיתי לשבוע הזה, לפי התכנונים זה היה אמור להיות אחד השבועות הטובים ביותר בחיים שלי- גם לחגוג יום הולדת וגם להיות איתך סופש שלם רצוף אחרי שלא ראיתי אותך הרבה זמן. במקום זה קרה הדבר הנורא ביותר שאפילו בסיוטים הכי גדולים שלי לא חשבתי שיקרה, בטח לא לך. מאז אני לא מצליחה לעכל את המציאות החדשה, שום דבר כבר לא אותו דבר.

אמיר,
לא האמנתי שאני אצטרך להיפרד ממישהו שהייתי בטוחה שאבלה איתו עוד כל כך הרבה זמן. המוח מבין ויודע שאתה לא חוזר אבל הלב שלי לא מוכן לתת לך ללכת… לאבד אותך הרגיש כמו גיהנום, תדע שאני עדיין מחייכת, כי לפחות היה לי אותך, לפחות זכיתי להיות נאהבת על ידך וזכיתי לאהוב אותך.
זכיתי בך!